ל"ג בעומר או ל"ג לעומר?

בימינו רוֹוֵחַ השם "ל"ג בָּעֹמֶר"[i]; אך יש מכנים יום זה "ל"ג לָעֹמֶר". בשולחן ערוך (או"ח תצג, א) כותב מרן המחבר: "נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר", ואילו סגנון לשון הרמ"א (שם) הוא "ל"ג בעומר".

נראה כי הדבר תלוי במחלוקת מהו נוסח ספירת העומר: "הַיּוֹם יוֹם אֶחָד לָעֹמֶר" או "הַיּוֹם... בָּעֹמֶר". גם בכך מצינו מנהגים שונים: הרשב"א (גדול המשיבים בספרד לפני 750 שנה) נשאל "אם צריך לומר היום כך וכך לעומר, או היום כך וכך?" ותשובתו (ח"א, תנ"ז): "הכל אחד, אבל יותר ראוי לומר כך וכך לעומר, כדי לבאר יותר". הרשב"א לא דן באפשרות "בעומר", אך מדבריו למדנו שהמנהג שהכיר היה "לעומר"[ii].

מעט לפני הרשב"א הובא בספר "שִבֳּלֵי הַלֶּקֶט" (מאת החכם האיטלקי, רבי צדקיהו הרופא[iii]) הנוסח "היום לעומר יום אחד", לצד נוסח ארמי עם האות ב': "יומא דֵין תרין בעומרא" (וכך מנהג יהודי תימן[iv]). האם שני נוסחים אלה תלויים באיזו שפה מדובר: בעברית עדיף ל', ובארמית ב'?

כמה מהפוסקים האחרונים טענו שיש הבדל מבחינת המשמעות בין "לעומר" ו"בעומר", ועפ"ז הכריעו מהו הנוסח המועדף (עיין ט"ז וחק יעקב[v]), אך לפי הפשט, "אפשר לפרש שניהם במשמעות הדרושה"[vi], והדבר תלוי במנהג הלשון.

שאלת "לעומר" או "בעומר" היא חלק מהתלבטות לשונית רחבה יותר: באיזו אות יחס יש להשתמש כשמציינים יום מתוך קבוצת ימים, כמו בתאריך: האם היום י"ח לחודש אייר, או בחודש אייר. "בחודש" כמו "בעומר" משמע בתוך מסגרת ימי החודש או ימי העומר[vii]; "לחודש" כמו "לעומר" משמע לאותו הדבר שממנו סופרים: יום החודש (= ראש חודש[viii]), או יום העומר: יום הֶנֶף העומר והקרבתו (= ט"ז בניסן).

בספר "שערי תשובה"[ix] מצדד הרב מרגליות בנוסח "לעומר" בהסתמך על הסגנון המקראי[x]. אכן, זהו הכלל בתנ"ך (כגון: "בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר"[xi]). ואולם, הסגנון עם ב' מצוי אף הוא בתנ"ך (כגון "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן"[xii]). הסגנון עם ב', הנדיר במקרא, הוא הסגנון הרגיל בלשון חז"ל[xiii], למשל: "ט"ו בשבט", "אחד בתשרי"[xiv], "שבעה עשר בתמוז", "תשעה באב"[xv]. זהו גם הסגנון בארמית של התלמוד הבבלי (כגון: "ארבעה בירחא" ו"חמשא בירחא"[xvi]).

כאמור, סגנונו של השולחן ערוך הוא "ל"ג לעומר", ושל הרמ"א "ל"ג בעומר". מלשונם אפשר לדייק שכך הם גם ספרו ספירת העומר. אבל המעיין בשולחן ערוך בדיני ספירת העומר (סימן תפ"ט) יַקשה על כך מסעיף א': "ביום הראשון אומר: היום יום אחד (בעומר)". אך מה שנוסף בסוגריים לא נכתב ע"י מרן[xvii]. מסתבר שמרן העתיק את לשון הטור, בלי "לעומר" ובלי "בעומר"[xviii]. את המילה "בעומר" המוסגרת בתוך השולחן ערוך הוסיף כנראה הרמ"א, ע"פ תשובת הרשב"א הנ"ל שהביא מרן בבית יוסף, אך בשינוי קטן: עם ב', כסגנון שהיה רגיל על לשון הרמ"א, כנ"ל[xix].

במהלך הדורות התרגלו רבים לומר "ל"ג בעומר", אף כשבספירת העומר אמרו "לעומר". למשל, בניגוד לסגנון הלשון הרגיל אצל הרב אפשטיין, בעל ערוך השולחן, הוא פוסק: "בענין הנוסחא בעומר או לעומר אין הכרע, ויותר נראה לעומר, וכן אנו אומרים"[xx]. מעניין הפער שנוצר בין לשון הדיבור לבין המנהג בספירת העומר: רבים סופרים "לעומר" אך קוראים ליום "ל"ג בעומר", אך אין תופעה הפוכה (מי שסופר "בעומר" וקורא ליום "ל"ג לעומר")[xxi]. אשמח להבין תופעה פלאית זו.

באופן מפתיע (או אולי לא כל כך מפתיע[xxii]) יש (אשכנזים) המחמירים לספור פעמיים: "הַיּוֹם... בָּעֹמֶר" ואחר כך: "הַיּוֹם... לָעֹמֶר"[xxiii]. למי שמחמיר בכך הייתי ממליץ לשלֵב חומרה נוספת, ולחוש לשתי הדעות שהוזכרו לעיל בשער 21 בנוגע לשאלה אם יש להקדים את העשרות או האחדות. וזו הצעתי: לפתוח בנוסח המסורתי הארכאי ולחתום בנוסח התואם את לשון בני אדם בימינו (או להפך[xxiv]):

"הַיּוֹם שְׁלֹשָה וּשְלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים לָעֹמֶר.

הַיּוֹם שְלֹשִׁים וּשְׁלֹשָה יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים בָּעֹמֶר". 

 

_____________________________________________________________________

[i] "ונראה לי דאמרי אינשי 'ל"ג בעומר' ולא 'ל"ג לעומר', ופוק חזי מאי עמא דבר" (כך מביא ר' מרדכי זלושינסקי, מהדיר ספר "מעשה רב" סעיף ס"ט, מהדורת ירושלים תש"ן, עמ' פז, ע"פ כת"י סינסינטי). וכ"כ הר"ב אפשטיין, בספר ברוך שאמר על תפילות השנה, עמ' שפו-שפז: "אני מתפלא... כידוע בכמה דברים הולכים אחר לשון בני אדם... וכאן רגילים כל ישראל... בשם 'ל"ג בעומר' ולא 'ל"ג לעומר'... השם 'ל"ג בעומר' נזכר בכמה ספרי הראשונים זה יותר מאלף שנים".

אנקדוטה מעניינת: הראַיה הראשונה שמביא הר"ב אפשטיין היא מספר "המנהיג" שכתב ר' אברהם בר' נתן הירחי (מחכמי פרובנס לפני 800 שנה; ד'תתקט"ו - ד'תתקע"ה, לסה"ע: 1155 - 1215). ברם, המעיין במהדורת ר' יצחק רפאל (מוסד הרב קוק, תשל"ח - עשרות שנים לאחר פטירת הר"ב אפשטיין; עמ' תקל"ח) יראה שאכן כך כתוב בחלק מכתבי היד, אך נוסח הפנים, ע"פ כת"י אוקספורד, הוא "ל"ג לעומר"! ואגב, גם בכתבי ראשונים אחרים (כמו בלשון ר"מ המאירי) מצינו חילופי נוסח כיוצא בזה (כמובא במאמרו של בעל שו"ת בני בנים, הרב יהודה הרצל הנקין, "לעומר או בעומר", ברקאי, א, תשמ"ג, עמ' 153),

[ii] כיו"ב אפשר ללמוד מלשון הר"ן, מגדולי הדור שאחר הרשב"א בספרד (בפירושו על הרי"ף בסוף פסחים), וכ"כ ראשונים נוספים, וכן דעת האר"י ז"ל, וכן נוהגים עדות המזרח (חזון עובדיה, יום טוב, ירושלים, תשס"ג, עמ' ריט). אמנם, לדעת הרב יהודה הרצל הנקין (שם, עמ' 154), לא מוכח מתשובת הרשב"א שהוא עצמו אמר "לעומר", אלא ענה לפי דברי השואל. עי"ש.

@לגבי כמה פוסקים, יש ספק מהי דעתם: ראה דברי הר"י יעקובסון (נתיב בינה, ח"ג, עמ' 448) בדעת השל"ה, ודברי הרי"ה הנקין בדעת בעל אורחות חיים (שם, עמ' 153).

דעת ר' יעקב עמדין מפורשת: "לעומר" (סידור ריעב"ץ, מהדורת אשכול, ח"ב, עמ' קכה, וצילום הדפוס המקורי של המחבר הודפס שם, בעמ' תשסג), אך במהדורה זו הדפיסו (עכ"פ בנוסח אשכנז, ח"א עמ' תפח): "בעומר"!

@ וכמותו י' בער וגם לעניין הקדמתה כע"מ

[iii] סדר פסח סימן רל"ד.

[iv] עד עצם היום הזה, אף שהארמית כבר איננה שפת הדיבור, נוהגים מתפללי נוסח תימן המקורי (="בַּלַדי") לספור "האידנא ... יומי בעומרא". נוסח זה מופיע כבר בסידור רב סעדיה גאון.

[v] על השו"ע שם. וע"ע בדברי הרי"ה הנקין (שם).

[vi] לשון הר"ב אפשטיין (ברוך שאמר, שם). ב"משנה ברורה" נכתב (תפ"ט ס"ק ח): "ברוב פוסקים הנוסח לעומר. מיהו עיקר דבר זה אינו אלא לכתחלה, כדי לבאר שהוא מונה מיום שהקריבו את העומר והלאה, ואם לא אמר אלא 'היום כך וכך' - נמי יצא".

[vii] המובן הראשוני של המילה "עומר" הוא חבילת שִבֳּלים (כמו בדברים כד, יט; את הפֹעַל "מְעַמֵּר" בתהלים קכט, ז פרש ראב"ע: "מאסף העמרים"). כנראה שמכאן התפתחה המשמעות של מִדת נפח (=עשירית האיפה; שמות טז, לו). לאחר שנצטווינו להקריב את "עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כג, טו), נוספה למילה "הָעֹמֶר" המשמעות של מנחת עומר התנופה, ככתוב "וְהֵנִיף אֶת־הָעֹמֶר" (ויקרא כג, יא) וכמו ששנינו "כל הלילה כשר לקצירת העומר" (מגילה פ"ב מ"ו). בהמשך התרחבה משמעות המילה "הָעֹמֶר" לפעולת הבאת מנחת העומר (כמו בפסחים פ"ד מ"ח: "וקוצרין וגודשין לפני העומר"; תפארת ישראל - יכין: "לפני הבאת העומר"; וכמו בבבלי מנחות סט, ב: "שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר, ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה").

בית הבחירה למאירי מסכת פסחים דף קכא עמוד ב

ולשון ספירת העומר לשון קצר הוא ופירושו ספירה הבאה על יום הבאת העומר אלא שא"א (=שאי אפשר) בלשון הגון ממנו, שאם יאמר על ספירת הימים, צריך לפרש הימים, ואם יאמר על ימי העומר, הרי אין בעומר אלא יום אחד, ואם יאמר על ספירת הימים הבאה מיום הבאת העומר עד עצרת, הרי הוא לשון ארוך יותר מדאי:

רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ד דף מה טור א

ובספר המנהיג גם כן אומרי' אחר הברכה היום יום אחד לעומר שאחר הברכה אנו מונין היום כך וכך לעומר ואם לא נזכיר לעומר לא נראה שנספור ימי העומר כמו שנראה כשמזכירין אותו עכ"ל:

1.  הכתב והקבלה ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק יא ד"ה (יא) והניף  (*2)

והוא יום מ"ת, אשר לתכליתו היתה היציאה ממצרים כמ"ש בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה, והימים האלה נקראו ימי העומר, ירצה ימי ההשתעבדות (טאגע דער אונטערווירפיגקייט, גאָטטעסדיענסטליכע טאגע), ונצטוינו על ספירת יום יום מימי הכנת השתעבדתנו זו, והוא הנקרא ספירת

2.  פירושי סידור התפילה לרוקח [לט] קדיש עמוד רמח

תמצא בקדיש עד דאמירן בעלמא ואמרו מ"ט תיבות, כנגד מ"ט ימי העומר, וכנגד מ"ט מינין125א כל תיבה שכתיבה125ב נדרשת, דרב ושמואל דאמ' תרויהו126 נ' שערי בינה וכולן נמסרו למשה חסר אחד, ומעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה שניתנה למ"ט ימים לאחר הגאולה. וכ' תיבות יש בו עד בעגלא ובזמן קריב ואמרו

3.  ספר אבודרהם שיר של יום ד"ה ויש מקומות

לומר בכל יום מימות העומר מזמור שיר אלהים יחננו ויברכנו (ס"ז) מפני שיש בו מ"ט תיבות חוץ מן הפסוק הראשון שהוא פתיח' המזמור והם כנגד מ"ט ימי העומר. ועוד יש בו שבעה פסוקים חוץ מן הפסוק הראשון והם כנגד ז' שבועות. ובמקצת מקומות אומרין אותו בכל יום מפני שנקרא מזמור המנורה והקורא אותו

4.  ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קמ

ומצוה זו כלומר ספירת שני השמיטה היא נמסרת לבית דין כלומר סנהדרי גדולה כי הם הם שימנו שנה שנה מן החמשים שנה כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העומר (מ' קסא). והוא אמרו יתע' (ר"פ בהר) וספרת לך שבע שבתות שנים וכו'. ולשון ספרא יכול יספור שבע שמטים זו אחר זו ויעשה יובל ת"ל שבע שנים שבע

5.  ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קסא  (*2)

השבת. ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה ושמטה שמטה כמו שבארנו במה שקדם (מ' קמ) כך חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע שבוע. שהוא אמר (שם) תספרו חמשים יום ואמר (ס"פ ראה) שבעה שבועות תספר לך. וכמו שמנין השנים והשמטים מצוה אחת כמו

6.  ספר החינוך מצוה שו ד"ה וכתב הרמב"ם

וכך וכך ימים, ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא סדרו מנינה אלא בלילי השבועות בלבד, והיו להן שתי ברכות, אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ספירת ימי העומר, ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שכתבנו, עד כאן.

7.  ספר החינוך מצוה של ד"ה למנות השנים

עד שנת היובל היא נמסרת לבית דין הגדול, כלומר הסנהדרין. וכן היא המצוה, שהיו מונין שנה שנה ושבוע שבוע של שנים עד שנת היובל, כמו שאנו מונין ימי העומר, ואחר כך מקדשין שנת החמשים בשביתת הארץ ולקרות דרור לכל העבדים והשפחות, וכל הקרקעות חוזרין לבעליהן.

8.  ברכי יוסף אורח חיים סימן תפט ס"ק כ  (*2)

כ. קטן שהגדיל תוך ימי העומר, וכן גר שנתגייר בתוך ימי העומר, וכן אונן לילה ויום שלם שלא נקבר עד אחר צאת הככבים, בלילה שניה כל הני מונים שאר ימים בלא ברכה. הרב מהר"ם מזרחי בשו"ת פרי הארץ ח"ג כ"י סי' ז'לח.

@"קרית חנה"

[viii] המילה "חודש" מתייחסת לשני פרקי זמן: לרוב, הכוונה היא לכ"ט או ל' הימים שבחודש, אך במקרא יש משמעות נוספת: "יוֹם הַחֹדֶשׁ" (יחזקאל מו, א), כלומר, ראש חודש. ראה ר"א אבן עזרא לשמות יט א ורד"ק לשמואל א' כ, ה.

[ix] או"ח סימן תפט ס"ק ח. חובר והודפס לפני כמאתים שנה ע"י הרב חיים מרדכי מרגליות.

[x] הוא מוסיף ש"גם בלשון בני אדם נופל יותר 'לעומר' בלמ"ד", ואיני יודע על סמך מה כתב כך.

[xi] אסתר ג, יג. הפסוק הועתק לתפילת "על הניסים" של פורים.

[xii] במדבר י, יא; וכיו"ב שם, ג; מלכים א' יב, לג; יחזקאל מה, כ.

[xiii] יצחק אבינרי, יד הלשון, עמ' 357.

[xiv] ר"ה פ"א מ"א.

[xv] תענית פ"ד מ"ו.

[xvi] פסחים ו, ב ונדה לט, ב. לעומת זאת, אונקלוס צמוד לסגנון לשון התורה.

[xvii] ב"מעשה רב" סעיף ס"ט נאמר ע"פ הגר"א: "הנוסח בעומר כמ"ש בש"ע, ולא לעומר". ואין צריך לפרש שטעה בעל "מעשה רב" וסבר שזהו נוסח ר"י קארו, אלא כוונתו לנוסח שמופיע בהגהת השו"ע, כתבו מי שכתבו.

[xviii] וצ"ע למה לא כתבו הטור והשו"ע כמסקנת הרשב"א, והאם למעשה הם נהגו כתשובת הרשב"א. ע"ע במאמרי הרב יהודה הרצל הנקין (שם), והרב יצחק ישעי' ווייס ("נוסח ספירת העומר הקדום", "ירושתנו" ו', תשע"ב, עמ' קמו-קנא).

[xix] "ל"ג בעומר" שגור אף בלשון פוסקים (אשכנזיים) נוספים, כגון: מג"א, מהרש"ל, ט"ז, שו"ע הרב, קיצור שו"ע, משנ"ב וערוה"ש.

[xx] או"ח תפט, ט. "אומרים" היינו בקיום מצות ספירת העומר, אך לא בלשון הדיבור. "ל"ג בעומר" מופיע בספר "ערוך השולחן" 26 פעמים, ואילו "ל"ג לעומר" רק פעם אחת, בציטוט לשון השו"ע (ע"פ פרוייקט השו"ת).

[xxi] אף אם יימצאו חריגים כאלו (ולא חקרתי נושא זה רבות), דומני שהם זניחים לעומת הסופרים ל' ומדברים ב'.

[xxii] חומרה מסוג זה מצויה בפי כל ישראל בכמה ברכות על פי האמור בתלמוד: בברכות התורה "הלכך לימרינהו לכולהו" (ברכות יא, ב); בברכת הקשת אמר רב פפא: "הלכך נימרינהו לתרוייהו" (שם נט, א); בברכת רוב גשמים אמר רב פפא: "הלכך נימרינהו לתרוייהו" (שם, ב); בברכת אשר יצר אמר רב פפא: "הלכך נמרינהו לתרוייהו" (שם ס, ב); בברכה שלאחר קריאת המגילה אמר רב פפא: "הלכך נימרינהו לתרוייהו" (מגילה כא, ב) ובמודים דרבנן אמר רב פפא: "הילכך נימרינהו לכולהו" (סוטה מ, א). כיו"ב הורה הגרש"ז אוירבך לומר את שני הנוסחים בהגדה של פסח: "וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה, וְנֶאֱמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה" (הר"נ סטפנסקי, ועלהו לא יבול, א, עמ' קע"ז; כמובא בהגדת הגרש"ז אוירבך, עמ' 170, הערה 528; אך עיין בהגדת תלמידו, הרב אביגדר נבנצל, "ירושלים במועדיה", בעריכת בנו, ר' חזקיהו, תשס"ה, עמ' קו).

בשונה ממקרים אלו, שבהם יש טעם בשני הנוסחים ולכל נוסח "טעם וריח" משלו, ובאמירת שניהם יש תוספת שבח לה' – נראה כי החומרה לומר "לָעֹמֶר - בָּעֹמֶר" איננה מוסיפה דבר והיא כנראה נובעת רק מרצון להִמנע מהכרעה (מה שנקרא בלשון אליהו הנביא "פסיחה עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים", מלכים א' יח, כא, ע"פ רש"י). הרי זה דומה למקרים של קריאות כפולות בחודש אדר (אולי מחמת אווירת הפורים): "זֶכר - זֵכר עמלק", "לַהֲרֹג - וְלַהֲרֹג", "בִּפְנֵיהֶם - לִפְנֵיהֶם" וכיו"ב (כמפורט בקובץ "סוגיות לשוניות לפורים" שבאתר "ארכיון מענה לשון"). אמנם, גם אם יש הבדל במשמעות בין "לָעֹמֶר" ל"בָּעֹמֶר", סוף סוף כל עצמה של אמירת תיבה זו איננה הכרחית (כדברי המשנ"ב שבהערה 4), והיא אף לא היתה נהוגה מימות משה ועד רב אשי.

[xxiii] כמובא ב"פסקי תשובות" (תפט, ה, עמ' רעג, הערה 22). טרם שמעתי על פוסק שאינו מעדות אשכנז שמחמיר בכך (ולא נלענ"ד שזה רק בגלל סמכות האר"י אצל ע"מ, ואכמ"ל).

[xxiv] היינו לפתוח בנוסח התואם את לשון בני אדם בימינו ולחתום בנוסח המסורתי הארכאי. הטעם שהבאתי כאן רק את הנוסח האשכנזי, שבו "לָעֹמֶר / בָּעֹמֶר" בא בסוף, לאחר הפירוט ("שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים"), מבואר בהערה הקודמת. כידוע, מנהג ע"מ להקדים "לָעֹמֶר" לפני הפירוט.